גרי, חבר ילדות
בתקופת היסודי, ביליתי זמן רב בבית של דבי, אנחנו בני אותו גיל. היינו חברים והאימהות שלנו היו חברות. גרנו לא רחוק מהם. שיחקתי קלפים אלפי פעמים עם אבא של דבי. לקח לו הרבה זמן עד שהוא היה מניח את הכרטיס. היו לי המון שיחות עם דבי. הרבה מהשיחות שלי עם דבי היו במכונית, כשיצאנו עם האימהות לסידורים או טיול או פיקניק בשדה התעופה.
דבי היא האדם היחיד בעולם שדיברתי איתה על משמעות החיים. מעולם לא היתה לנו שיחה דתית, ושיחה על הדרך שדבי בחרה קיימנו רק שנים אחרי, אבל בילדות דיברנו כל הזמן על משמעות החיים. דבי היא אחת מהאנשים החכמים שפגשתי מעולם והיא עזרה לי לנסח הרבה מנקודות המבט שלי על החיים.
תמיד היו לה הסברים הגיוניים כל כך לכל דבר. היא לא הייתה מקבלת שום דבר בלי לפרק את כל אחד מההיבטים של נושא מסוים ומרכיבה אותו שוב לאחר העיבוד שלה. היא היתה האדם עם הראש הכי פתוח שפגשתי, אני חושב, אי פעם וגם האדם שהכי הרגשתי קרוב אליו.
היו לדבי המון מחשבות שרצו לה בראשה. אני זוכר שיחות שדיברנו על ״מה המשמעות של להיות בחברות?״, לא בינינו, אלא, מה אנחנו יכולים לצפות מאנשים, מה צריכים להיות הציפיות שלנו ממקורבים לנו. למה אנחנו מתביישים.
יש קטע בסרט ״Yellow Submarine״, אני חושב שזה רינגו שלקח משהו וזרק לרצפה משהו שיצר חור שאפשר לקפוץ ולהעלם בו. דבי ואני צפינו בסרט בקולנוע וזה היה רגע שהיבטנו אחד אל השני ואמרנו ״הי, זה הרעיון שלנו״, כי כל הזמן לפני כן דיברנו על האפשרות לעשות חור ולזרוק את עצמנו ולהעלם בתוכו, כי שנינו היינו כל כך ביישנים.
היו לנו חוויות רבות משותפות יחד. קופצת לי תמונה שהיינו אני ודבי וההורים שלנו בהופעה של חיילים שכאילו הגיעו מהעתיד. הופתענו מאוד כשתוך כדי התהלוכה שלהם, כמה אנשים שהיו ממש לידי וליד דבי, עפו פתאום לשמים.
בחווייה שלי, זה היה נראה שתמיד דבי מחפשת מקום להשתייך אליו, בלימודים ואפילו בבית שלה זה היה נראה שהיא מרגישה אורחת
בזמן התיכון, תדירות הפגישות מעט פחתה, אבל היינו רואים אחד את השני בחגים, דבי הייתה באה לבית שלנו הרבה.
כשהקימו את מקדונלדס, הסניף הראשון בעולם נפתח קרוב לבית שלנו. דבי כבר התחילה מחשבות על חזרה בתשובה והתלבטה מאוד אם ללכת לאכול שם. בסוף הפיתוי היה כל כך חזק שהיא החליטה לטעום פעם אחת. כשהגענו לשם התעורר ביננו דיון פילוסופי אם היא כבר אוכלת לא כשר, האם מותר לה לאכול צ׳יזבורגר, שזה המבורגר עם גבינה.
ככל שהיא נהייתה דתית יותר ויותר התרחקנו. אני יודע שאני לא הבנתי את זה אז, אני לא מבין את זה גם עכשיו. במשך השנים, לאחר שדבי החליטה לעלות לישראל, היא כתבה לי כמה מכתבים. זה אחד מהדברים שאני מתמודד איתם. אבא שלי אמר לי: ״למה אתה לא עונה לדבי?״ אבל אני הרגשתי כל כך קרוב אליה, הרגשתי נבגד.
מאז שהיא עלתה לישראל היא נהייתה מאוד דתייה, היא כבר התחילה את התהליך באמריקה, אבל בישראל זה היה משהו מאוד שונה, לא יכולתי לקבל את זה. אני לא יודע למה.
היה לדבי חיוך מושלם.
