מכתב לעפרה כרמלי, בת דודתו מקיבוץ חולתה
בת דודתי היקרה,
זה כבר המכתב השלישי שאני מתחיל. פעמיים איבדתי מכתבים מותחלים. אולי זה יגיע בע״ה. שמחתי מאוד לשמוע ממך, למרות שמכתבך עורר בי געגועים עזים למשפחת כרמלי, לחולתא, לאדמה.
אז מתי כבר נתראה? פעם הבאה שאת מגיעה לירושלים, את באה אלי. פקודה! תתקשרי קודם ל-521241 לוודא שאני נמצא. איך הולך בלימודים? את מרוצה שם? מה שלום יוני? הפעמונים יצלצלו בקרוב?
קשה מאוד להסביר במכתב בדיוק מה אני עושה ומהם החיים האלה, כשתבואי אולי נוכל לדבר על זה באריכות יותר, אבל מעניין שבין כותלי האבן האלה, באוויר הדחוס וברעש המחריש הזה [בישיבה], נמצאים המרחבים האמיתיים והחופש הפנימי.
החיים קשים מאוד, הרבה יותר קשים מבמשק או בצבא. הגוף שלי ממש חלש וכואב כל הזמן, אבל לאט לאט מתחזק מתוך הכוחות הנפשיים.
אני לא אתחיל לבלבל לך את המוח אם מחשבת היהדות, אני קטן מדי בשביל למסור אפילו הטפה הזעירה ביותר של תורה באמתיות. מספיק לראות את האנשים כדי לדעת מה זה אהבה אמיתית (לא אהבה נוצרית של העולם החילוני, שהיא בעצם צביעות ופריצות). הדת שלנו מבוססת כולה על ״ואהבת לרעך כמוך״. שאסור לדבר בגנות אף יהודי וחס וחלילה לבייש מישהו.
כשרואים זוגות שאהבתם מתחזקת ומתעצמת במשך השנים, שהאהבה אחרי 20 שנה של נשואים היא פי אלף מאהבת יום החתונה, זה נותן לאדם לחשוב.
המכתב הזה אולי נשמע לך כמו תעמולה, ובאמת אף אדם עוד לא הגיע לדת על ידי מילים. צריך לראות, לבדוק, לחקור את ערך החיים האלה.
תמסרי דרישת שלום חמה למשפחה ותכתבי לי, או יותר טוב, תגידי לי מה שלומם.
להתראות
אלי
